בקשות חופש מידע הן חלק מהשגרה ברשות מקומית. חלקן לגיטימיות לחלוטין — עיתונאי, חוקר, תושב שרוצה לדעת. חלקן מגיעות מעורך דין שמכין קרקע לעתירה. בכל מקרה, החוק קובע מועד תשובה: 30 יום, עם אפשרות הארכה של 15 יום נוספים.
מה שקורה בפועל: הבקשה מגיעה, נשלחת למנהל הרלוונטי, מחכה בתור, ומישהו נזכר בה אחרי חודשיים. או שלושה. או שכבר הוגשה עתירה.
למה האיחור עצמו הופך לבעיה
כשעותרים נגד רשות על אי-מסירת מידע, הדבר הראשון שבית המשפט בודק הוא האם הרשות ענתה בזמן. אם לא ענתה — כבר יש פגם. הרשות נמצאת בעמדת הגנה מהרגע הראשון, גם אם הסירוב עצמו היה מוצדק.
מעבר לזה, עתירה שמתקבלת — גם חלקית — מחייבת את הרשות בהוצאות. ההוצאות האלה מגיעות מתקציב הרשות. כלומר, מכסף של תושבים.
גם סירוב הוא תשובה
לא כל מידע חייבים למסור. יש חריגים: פגיעה בפרטיות צד שלישי, מידע ביטחוני, מידע על מדיניות בשלבי גיבוש, סודות מסחריים של מציע במכרז. אבל סירוב צריך להיות מנומק בכתב ולהישלח בזמן.
סירוב מנומק בזמן עומד בבית המשפט. שתיקה — לא.
מה עושים ברשות
ממנים אחראי חופש מידע שבאמת מטפל בבקשות — לא רק מופיע באתר. קובעים נוהל פנימי: הבקשה מגיעה, מתועדת, מועברת לגורם הרלוונטי עם דדליין, ונענית בכתב. גם אם התשובה היא "אנחנו צריכים עוד זמן" — זו תשובה שצריך לשלוח בזמן.
וכשהבקשה מגיעה מעורך דין שמכין עתירה — דווקא אז חשוב לענות מהר ומסודר. כי התשובה הזו כנראה תהיה חלק מהראיות.
→ חזרה לכל המאמרים